ר' שלום שרעבי (הרש"ש) נולד בעיר צנעא שבתימן בשנת ה'תפ"ג (1723). אביו, ר' יצחק שרעבי היה תלמיד חכם, אך נאלץ להתפרנס בשעת דוחקו ממכירת מוצרי סדקית ברחובות העיר. ר' יצחק נפטר בגיל צעיר יחסית, ובנו ר' שלום מצא עצמו יתום כבר בימי בחרותו. עול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו והוא נאלץ להמשיך את מלאכתו של אביו, אף שהיה תלמיד שקדן. דרכו של הרש"ש לירושלים הייתה ארוכה. מצנעא הגיע לעדן, ממנה עשה דרכו דרך המפרץ הפרסי לעיראק ומשם עבר את הגבול לדמשק. בהגיעו לדמשק נעשה למשרתו של הרב שמואל פרחי, ששימש כיועצו הכלכלי של הפחה של דמשק. לצד עבודתו בביתו של הרב פרחי, שקד על תלמודו יומם וליל.
הרב פרחי נהג לתמוך בישיבת 'בית אל' על ידי שליחת כספים, ואף ביקר בה לעיתים מזומנות, כשעלה לרגל לירושלים. לימים, כעבור שנים רבות, כשיגיע הרב פרחי לקבל ברכה מראש ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים, יגלה כי העומד בראשה אינו אחר מאשר הרש"ש ששימש כמשרתו. או אז, יבקש את סליחתו על כך שלא נהג בו כראוי לנהוג בת"ח וייענה כי הרש"ש, כמובן, לא נטר לו טינה.
"גילויו של הרש"ש"
בחלוף הזמן, סיים הרש"ש את תפקידו בביתו של הרב פרחי ועלה לירושלים. אותם ימים לא היה מי שהכיר בגדולתו, ולפרנסתו עבד כשמש בישיבת המקובלים 'בית אל' שבראשה עמד הרב גדליה חיון.
מלבד שימוש תלמידי הישיבה, נהג הרש"ש לשבת בקרן זווית ולהקשיב לשיעורים בקבלה ולחברותות שהתקיימו בהיכל הישיבה. בזמנו החופשי נהג לעלות לקברי גדולי הצדיקים הקבורים בהר הזיתים וללמוד את כתביהם.
הרש"ש אימץ לעצמו מנהג להשיב לשאלות שלא נמצא להן מענה במהלך הלימוד ע"י השארת פתקים שהשאיר בעילום שם. תשובותיו הפליאו את הרב חיון ואת גדולי התלמידים וחלקם היו בטוחים כי מדובר "במעשה אליהו" (הנביא).
באחת ההפסקות, הבחינה בתו של הרב חיון ברש"ש כשהוא כותב פתקים ומשאירם ללומדים. היא סיפרה זאת לאביה שבחן לעומק את הדבר והשתאה לנוכח גאונותו של הרש"ש בתורת הקבלה. ענוותנותו של הרב חיון הביאה אותו להפקיד בידי הרש"ש את תפקיד ראש הישיבה עוד בחייו אף ולהשיא לו את בתו חנה מרוב הערכתו אליו.
שמו של הרש"ש נפוץ תחילה בין חכמי ירושלים, וכעבור זמן קצר נפוץ גם בין כל גדולי החכמים היהודים ברחבי העולם.
הנהגותיו המיוחדות | למען 'כלל ישראל'
בהנהגתו הקפיד הרש"ש לאחד את כל חלקי העם היהודי על עדותיו השונות. בין תלמידיו בישיבה ניתן היה למצוא חסידים ומתנגדים, בני ספרד ובני אשכנז ועוד. אותם ימים סערה המחלוקת בקרב קהילות ישראל, בין החסידים למתנגדים. הרש"ש הדגיש כי קירוב הגאולה יכול להתקיים רק באהבת ישראל השלימה. הנהגתו ביטאה תפיסה מיוחדת שלא הייתה מקובלת באותם ימים בירושלים המפולגת לעדות – תפיסה המעלה על נס את המשותף על פני המפריד. הנהגה זו המשיכה וממשיכה ללוות גם כיום את ישיבת 'בית אל'.
בימי כהונתו כראש הישיבה, הנהיג הרש"ש בישיבת 'בית אל' כתב התקשרות מיוחד במינו. היה זה מעין הסכם חתום בין תלמידי הישיבה שמחייב אותם לנהוג באחדות גמורה ביניהם ולקיים את המוטל עליהם בצוותא למען כלל ישראל ומתוך אהבת ישראל גמורה. על שטר ההתקשרות חתמו בין היתר גדולי עולם, כגון ר' גרשון מקיטוב (גיס הבעש"ט), ר' חיים דוד אזולאי (החיד"א), הרב ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום-טוב שכיהן לימים כראשון לציון ועוד.
נוסף על הנ"ל, הנהיג הרש"ש תקנות שונות שיסודן בהררי קודש, על פי האר"י הקדוש ותלמידו ר' חיים ויטאל. הנהגות אלה נשמרו בקפידה לאורך מאות שנות פעילותה של הישיבה.
שיטתו של הרש"ש | לימוד קבלת האר"י וכוונות התפילה המיוחדות
הרש"ש נהג לשנן לתלמידיו כי על האדם לפנות לבוראו בתפילה, בהיותו פודה ומציל, חנון ורחום. בידו של המתפלל כראוי בדבקות ובכוונות-אמת להביא גאולה הן לפרט והן לכלל באמצעות תיקון עולמות "שבורים" ותוספת "כוח" לעולמות העליונים (בבחינת "תנו עוז לאלוקים"). בדרך זו נמשך שפע ברכות וטוב לכל העולמות ומושגת גאולה לישראל מכבלי הגלות. יסוד הנהגתו של הרש"ש הוא שבלא מעשים של ישראל "מלמטה" לא תבוא הישועה "מלמעלה".
סידור הכוונות שחיבר הרש"ש היה בבחינת חידוש גדול. ולא עוד, אלא שבעת התפילות הנהיג ניגונים מיוחדים שנועדו לציין את השהייה הראויה בין כוונה וכוונה. התפילות על פי נוסח הרש"ש הפיחו התלהבות עצומה והתעוררות בקרב המתפללים שחשו את פעולתם "בממלכה העליונה". מסופר כי בעת שהיה הרש"ש מגיע למילים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" (תפילת עמידה) – היו חשים שומעיו רצון פנימי למסירות נפש מרוב אהבתם לבורא. בעת אמירת הפסוק "שמע ישראל" היו מתאחדים ליבותיהם של המתפללים והשנאה הייתה מתפוגגת. ניתן לומר, כי באמצעות הכוונות שהנהיג הרש"ש יש בידי האדם כלי שיכול להשיב את השברים של הספירות אל ה"אחד" השלם. מושגים אלה הינם מופשטים מאוד ומובנים ליודעי ח-ן.
הרש"ש | מקדש השפה העברית
במאה ה-18 נוהגים היו יהודי ירושלים לשוחח בשפת מדינת המוצא ממנה עלו לירושלים. היות ובעיר היו עדות שונות, ניתן היה לשמוע את השפות: לאדינו, ערבית, יידיש, גרמנית, עברית ועוד. בכל ימי כהונתו כראש ישיבת 'בית אל' הקפיד הרש"ש שכלל הלימודים יתקיימו בשפה העברית - שפת הקודש, בלבד. בעניין זה היה כנחשון לפני המחנה. מלבד העובדה כי לצירופי האותיות העבריות יש משמעות עמוקה בתורת הקבלה, היה בכך ביטוי לכך שכלל העדות בירושלים –'כלל ישראל' הן, ועליהן להיות באחדות גמורה. שפה אחת לעם אחד, וקיבוץ הגלויות בירושלים של "מטה" יביא לקירוב הגאולה של "מעלה".
בישיבת 'בית אל' הונהג ע"י הרש"ש לוח זמנים מוקפד לתפילה בכוונות, ללימוד תורה שבעל-פה ובכתב, ללימוד בעיון של תורת האר"י על פי ספר "עץ חיים" לר' חיים ויטאל וכן, לאמירת תיקון חצות – זכר לחורבן ירושלים והתפילה לבניינה.
כתביו וחיבוריו של הרש"ש הקדוש
הרש"ש כתב חיבורים רבים – מהם שיצאו לאור והפכו לספרי יסוד בלימוד קבלת האר"י ומהם שנמצאו בכתבי יד בלבד. אחדים מכתביו אבדו בחלוף השנים.
